ביילין נ' דן חברה לתחבורה ציבורית בע"מ

פסק דין

התובע הגיש תביעה כנגד הנתבעת.

טענתו היא כי ביום 25/1/10, בשעה 09:00 לערך, ברח' רמה בת"א, חנה אוטובוס של הנתבעת עם הכיתוב יונייטד טורס על מעבר חצייה, והאוטובוס חסם נתיב נסיעה שלם. התובע טוען כי מדובר באירוע חמור שסיכן את חייו, גרם לו עוגמת נפש, ומהווה הפרה של הוראות דין ולכן תבע הוא סך של 25,000 ₪ בתוספת הוצאות משפט.

הנתבעת בכתב הגנתה טענה שהאוטובוסים הנושאים את הכיתוב יונייטד טורס אינם שייכים לה ולכן טענה לחוסר יריבות ואף הגישה בקשה לסילוק התביעה על הסף. בתגובתו לבקשה, הזכיר התובע לראשונה מספר אוטובוס ועוד טען, כי לא קיימת חברה בשם יונייטד טורס בע"מ. בית המשפט קבע כי בשלב זה תישאר התביעה על כנה. הנתבעת הגישה ביום 7/6/10 לבית המשפט תגובה נוספת והזכירה את החברה המאוחדת לתיירות. בית המשפט אפשר לתובע לתקן את כתב תביעתו, אולם דבר זה לא נעשה בטרם הדיון ונזכר לראשונה בפתח הדיון.

בדיון היום, הציגו הצדדים ראיות הנוגעות לבעלות באוטובוס, ראה רישיון הרכב שהוצג על ידי הנתבעת וכן תעודות מרשם החברות המוכיחות כי קיימת חברה בשם החברה המאוחדת לתיירות בע"מ.

התובע הלין על כך שהמסמכים נמסרו לו רק ביום הדיון ושב על בקשתו לתקן את כתב התביעה.

איני נעתרת לבקשה זו. אני מזכירה כי התובע הוא שהחליט להגיש את התביעה והוא זה שהחליט כנגד מי להגישה, כל זאת בה בשעה שידע מהו הכיתוב המופיע על גבי האוטובוס ומהו מספר האוטובוס, התובע הוא שאמור לעשות את כל הבדיקות המקדימות בטרם הגיש הוא תביעה משפטית כנגד גורם כלשהו. לכן, יכול היה לברר במשרד הרשוי על שם מי רשום האוטובוס, יכול היה לברר מיהו הגוף המשפטי העומד מאחורי השם המסחרי יונייטד טורס, ולא ברור מדוע החליט שהאוטובוס שייך לנתבעת, כאשר לא היה כל סימן מזהה של הנתבעת על גבי האוטובוס.

לכן, יש לדחות את התביעה ולו מחמת שאלת היריבות.

גם מבחינה ענינית, וגם אם האוטובוס היה שייך לנתבעת, סבורני כי דין תביעה זו להידחות. אין לי אלא להפנות לסעיף 4 לפקודת הנזיקין, הקובע כי לא יראו כעוולה מעשה שאילו היה חוזר ונשנה לא היה בו כדי ליצור תביעה לזכות נוגדת, ואדם בר דעת ומזג כרגיל לא היה בא בנסיבות הנתונות בתלונה על כך.

בכתב התביעה הציג התובע מצג כאילו כביכול אוטובוס חנה על מעבר חצייה.

גם בהנחה שהאוטובוס לא היה מאוייש, אזי התובע יכול היה להתקשר למשטרה, או לרשות העירונית ואם אכן היה מדובר בהפרעה לציבור האוטובוס היה נגרר כלאחד כבוד מהמקום.

כעת מסתבר שהאוטובוס כלל לא חנה אלא מאוייש והנהג טען שהוא מעלה נוסעים. לכן לכל היותר מדובר בהפרעה רגעית לתובע. התובע לא יכול היה לומר לבית המשפט כמה זמן חנה האוטובוס במקום והאם מדובר בפעולה סבירה של העלאת נוסעים, אם אכן היה מדובר בהעלאה סבירה של נוסעים, סבורני כי בלשון סעיף 4 לפקודת הנזיקין, אדם בר דעת ומזג כרגיל לא היה בא בנסיבות הנתונות בתלונה על כך ובוודאי לא היה מגיש תביעה על סך של 25,000 ₪.

יש לשמור את המסגרת של תביעות קטנות לא כמנוף להתנגחויות אלא לבירור סכסוכים אמיתיים שאחרת כורתים אנו את הענף עליו אנו יושבים.

סוף דבר, התביעה נדחית.

התובע ישלם לנתבעת הוצאות משפט בסך 750 ₪ וזאת בתוך 30 יום מהיום .

ניתנה והודעה היום ז' אב תש"ע, 18/07/2010 במעמד הנוכחים.

חנה פלינר, שופטת

הוקלד על ידי: קרן נעמן